כל המעיין בכתבי הראי"ה קוק זצ"ל מופתע לגלות עמדה חיובית מאוד כלפי גיל הילדוּת. וזאת בניגוד לעמדה המקובלת של המפרשים וההוגים, המתבססת על הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" ועל דרשת חז"ל "מנעוריו - משננער ממעי אמו". כלומר, מרגע לידתו, יצר לב האדם רע. הפרשנים הסבירו בהרחבה כיצד "רע" זה בא לידי ביטוי בגיל הילדוּת והנערות. בגיל הינקות: התינוק נשלט לגמרי על ידי דחפים (אכילה, שינה, מגע גופני). התינוק עסוק בסיפוק יצריו ובעונג. בגיל הילדוּת, הילד עסוק במשחקים ובשעשועים. בגיל הנערות, יצריו חזקים עוד יותר והוא מורד ועושה כל רע. רק בגיל ההתבגרות (= בת/בר מצווה), כוחות השכל מתגברים ומסוגלים לרסן את הרע שמלווה את האדם מעת לידתו.

לקביעה זו על טבע הילד, המבוססת על הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" ועל ההתבוננות בשנותיו הראשונות של האדם, יש נגזרות מוסריות וחינוכיות מרחיקות לכת. אם יסודו של האדם הוא רע, אם טבעו הוא מושחת, עלינו לדכא כל תנועה טבעית המתעוררת באדם. ככל שהאדם יהיה פחות טבעי, כך הוא יתרחק מהרע הטבעי שלו, ויעלה על מסלול חיובי. מכאן גם נגזרת שיטת החינוך בגיל הילדוּת. אם הילדוּת היא רעה, אם היא מקור כל רע, תפקידנו החינוכי הוא להילחם בה ולעקור אותה, ו"לבגר" את הילד כמה שיותר מהר. כמובן, היכולות שלנו מוגבלות מפני שכמעט לא ניתן לנצח את הטבע האנושי. אבל, איננו פטורים מהשתדלות. בשם הבעש"ט מובא שאלמלא נתן לנו הקב"ה את התורה כתבלין ליצר הרע השוכן בתוכנו, היה היצר הרע שולט עלינו ללא מיצרים. הקב"ה ברוב טובו וחסדו לא השאיר אותנו לבד בזירת ההיאבקות עם היצר, כי אז לא היה לנו כל סיכוי מולו, אלא העניק לנו תורה שמסייעת לנו במאבק עם היצר.

אמנם בספר קהלת (ז כט) נאמר ש"עשה האלוקים ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים", ומשתמע מכאן שיסודו של האדם הוא "ישר". אבל פירשו המפרשים שאין סתירה בין הפסוק מקהלת (שהאדם הוא ישר) לפסוק מבראשית (שיצר לבו רע), מפני שכל אחד מהפסוקים מתאר תקופה אחרת בתולדות האנושות: התקופה שלפני חטא אדם וחוה, והתקופה שלאחריו. לפני החטא, היה האדם ישר. אבל לאחר ש"המה [= אדם וחוה] ביקשו חשבונות רבים" וחטאו, ירדה האנושות ממעלתה ונתקלקלה. ומאז "יצר לב האדם רע".