Welcome to MORESHET

משנכנס אדר מרבים בשמחה, ובפורים עצמו היתה ליהודים "אורה ושמחה, וששון ויקר" לדורי דורות. האם נסיק מכאן שהשמחה היא נחלתם של ימים מיוחדים בלבד? ניתן נציג את השאלה בכיוון הפוך: האם חשוב שהילדים יהיו בשמחה תמיד, ואם כן - מה עלינו לעשות על מנת שיקנו שמחה תמידית? כיצד מחנכים לשמחה?

בחז"ל מודגשת בעיקר השמחה בקיום מצוות: שמחה של מצווה, "ושבחתי אני את השמחה - זו שמחה של מצווה". ואף התורה רמזה לכך באומרה: "תחת אשר לא עבדת את אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". מכאן שצריך לעבוד את ה' מתוך שמחה. וכן כותב הראי"ה קוק זצ"ל: "העונג והשמחה הם דברים מוכרחים להיות מתלווים אל כל עסק רוחני" (עקבי הצאן). ומסביר הרב: "רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר, אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו". כלומר, המוטיבציה לקיים מצוות וכל "עסק רוחני", מותנית בעונג ובשמחה המתלווים אליהם. אם לא ירגיש האדם שמחה בעשיית הטוב, תלך התלהבותו ותדעך עד שתתבטל כליל. ללא מוטיבציה, הסיכויים נמוכים שהאדם ישקיע בעשיית טוב. לשמחה של מצווה מקדישים חז"ל מאמרים רבים. השאלה היא האם יש ערך לשמחה כללית בחיים? האמנם צריך האדם "להיות בשמחה תמיד" - תמיד-תמיד?

בספר "החינוך" (מצוה תפח), בשורש למצווה "לשמוח ברגל", מבואר ש"האדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים ואל המנוחה ואל השינה, ורצה האל לזכותנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו וציונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו". כלומר, השמחה היא צורך טבעי לאדם כמו מזון, מנוחה ושינה. השמחה איננה מותרות היא איננה תחביב, אלא צורך חיוני. לכן, הדריך אותנו הקב"ה לספק את הצורך הזה באמצעות שמחה אצילית, שמחת הרגל, "שמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו". ספר "החינוך" לימדנו שהשמחה חיונית לאדם כמו מזון ושינה. זהו צורך בסיסי שאי אפשר לאדם בלעדיו.

לכן, תר האדם אחרי השמחה, כמו שהוא תר אחרי מזון. בני אדם רבים מבקשים שמחה אצילית, עדינה וקדושה. אבל רבים אינם בוחלים מנטילת מנות של שמחה רדודה ואף טמאה, ובלבד שתיקרא "שמחה". ועוד, יש שמחה שמתחילה בפנים ופורצת החוצה, ויש שמחה שמתחילה בגירוי חיצוני - כגון: שתיית יין או השתתפות באירוע המעורר שמחה - ומחלחלת בפנים. ורמז לדבר במגילת אסתר, שכתוב בה פעם אחת "שמחה ומשתה" ופעם אחרת "משתה ושמחה". פירש המגיד מדובנא שבשנה הראשונה, בשנה שבה אירע הנס, השמחה פרצה מעצמה מהלב והובילה למשתה. שנה לאחר מכן, כשעם ישראל התרחק מהאירועים הנסיים, כבתה השמחה הספונטנית, ורק באמצעות משתה עוררו את השמחה.

ומה עם ילדים? אצל ילדים, השמחה היא טבעית. רגילים לומר "ילדים זה שמחה", כלומר, ילדים הם שמחה להוריהם. אבל לא פחות מזה "ילדים זה שמחה", מפני שילדים הם פצצת שמחה. השמחה היא טבעית להם. גם חז"ל הכירו בכך ולכן אסור לאבל ב"שבעה" "להניח תינוק בתוך חיקו {= להחזיק אותו] מפני שמביאו לידי שחוק" (מו"ק דף כו ב). שמחתו הטבעית של התינוק מדבקת.

השמחה הטבעית של הילדים היא מתנה אלוקית. הקב"ה חנן אותם בשמחה טבעית מפני שהשמחה היא צורך חיוני. מבוגרים משקיעים ומתאמצים להשיג שמחה, כפי שהם נוהגים ביחס למזון. אבל ילדים קטנים תלויים באחרים ואינם יכולים למלא לבדם את צרכיהם, לא הגשמיים ולא הפסיכולוגיים. לכן, העניק להם ה' את צרכיהם הפסיכולוגיים החיוניים בשפע, ובכלל זה גם את השמחה, שהיא להם תכונה טבעית.

מהו המבנה הנפשי שמבסס את השמחה הטבעית של הילדים? א. לילדים אין דרישות גדולות. גם כמה גרעיני משמש, מקל קטן וקצת חול, עשויים לספק את רצונם. ב. לילדים קטנים יש דמיון מאוד מפותח, לכן הם מדלגים על פני מגבלות זמן ומקום. לפני רגע הוא היה נסיך, ועתה חייל, ובעוד רגע הוא יהיה עולה רגל בפתח בית המקדש. ג. ילדים חיים את הרגע. טרדות המחר אינן נוגעות לו. מה שמשבית את מנוחת המבוגרים איננו מצוי בתודעה שלו. ד. לילדים יש גמישות נפשית מופלאה. במיוחד בולטת אצלם התכונה של "נוח לרצות". הם לא נתקעים במצב רוח רע אלא מסוגלים להתאושש ממנו במהירות ולחזור לשגרת החיים מתוך הארת פנים. ה. ובעיקר, הילדים הם מלאי תמימות ורואים את העולם כמישור. לכן, השמחה ממלאת את לבם.

אבל, שמחתם הטבעית של הילדים עלולה להתפוגג ולהתנדף כשיגדלו ותתווסף להם דעת. הם יפגשו את החיים על כל סיבוכיהם ויתחילו לדאוג את דאגת המחר. ועל כך נאמר: "יוסיף דעת - יוסיף מכאוב". לכן, למרות ששמחת הילדים היא טבעית, חייבים ההורים לחנך את ילדיהם לשמחה, על מנת שהשמחה תמשיך ללוות אותם בהמשך חייהם. (המשך בשבוע הבא).

לתגובות: aviner@neto.net.il . לב אבות - קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים, פסיכולוגים ויועצים. טל': 02-9973232. אתר "לב אבות" - evavot.org.ill באתר - מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך, רבנים ופסיכולוגים.


הדפס


12/03/2014,י` באדר ב התשע``ד ילדים זה שמחה לקראת חג הפורים הרב אלישע אבינר כותב על שמחתם הטבעית של הילדים ועל הצורך והחשיבות לחנך ילדים לשמחה משנכנס אדר מרבים בשמחה, ובפורים עצמו היתה ליהודים "אורה ושמחה, וששון ויקר" לדורי דורות. האם נסיק מכאן שהשמחה היא נחלתם של ימים מיוחדים בלבד? ניתן נציג את השאלה בכיוון הפוך: האם חשוב שהילדים יהיו בשמחה תמיד, ואם כן - מה עלינו לעשות על מנת שיקנו שמחה תמידית? כיצד מחנכים לשמחה? בחז"ל מודגשת בעיקר השמחה בקיום מצוות: שמחה של מצווה, "ושבחתי אני את השמחה - זו שמחה של מצווה". ואף התורה רמזה לכך באומרה: "תחת אשר לא עבדת את אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". מכאן שצריך לעבוד את ה' מתוך שמחה. וכן כותב הראי"ה קוק זצ"ל: "העונג והשמחה הם דברים מוכרחים להיות מתלווים אל כל עסק רוחני" (עקבי הצאן). ומסביר הרב: "רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר, אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו". כלומר, המוטיבציה לקיים מצוות וכל "עסק רוחני", מותנית בעונג ובשמחה המתלווים אליהם. אם לא ירגיש האדם שמחה בעשיית הטוב, תלך התלהבותו ותדעך עד שתתבטל כליל. ללא מוטיבציה, הסיכויים נמוכים שהאדם ישקיע בעשיית טוב. לשמחה של מצווה מקדישים חז"ל מאמרים רבים. השאלה היא האם יש ערך לשמחה כללית בחיים? האמנם צריך האדם "להיות בשמחה תמיד" - תמיד-תמיד? בספר "החינוך" (מצוה תפח), בשורש למצווה "לשמוח ברגל", מבואר ש"האדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים ואל המנוחה ואל השינה, ורצה האל לזכותנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו וציונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו". כלומר, השמחה היא צורך טבעי לאדם כמו מזון, מנוחה ושינה. השמחה איננה מותרות היא איננה תחביב, אלא צורך חיוני. לכן, הדריך אותנו הקב"ה לספק את הצורך הזה באמצעות שמחה אצילית, שמחת הרגל, "שמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו". ספר "החינוך" לימדנו שהשמחה חיונית לאדם כמו מזון ושינה. זהו צורך בסיסי שאי אפשר לאדם בלעדיו. לכן, תר האדם אחרי השמחה, כמו שהוא תר אחרי מזון. בני אדם רבים מבקשים שמחה אצילית, עדינה וקדושה. אבל רבים אינם בוחלים מנטילת מנות של שמחה רדודה ואף טמאה, ובלבד שתיקרא "שמחה". ועוד, יש שמחה שמתחילה בפנים ופורצת החוצה, ויש שמחה שמתחילה בגירוי חיצוני - כגון: שתיית יין או השתתפות באירוע המעורר שמחה - ומחלחלת בפנים. ורמז לדבר במגילת אסתר, שכתוב בה פעם אחת "שמחה ומשתה" ופעם אחרת "משתה ושמחה". פירש המגיד מדובנא שבשנה הראשונה, בשנה שבה אירע הנס, השמחה פרצה מעצמה מהלב והובילה למשתה. שנה לאחר מכן, כשעם ישראל התרחק מהאירועים הנסיים, כבתה השמחה הספונטנית, ורק באמצעות משתה עוררו את השמחה. ומה עם ילדים? אצל ילדים, השמחה היא טבעית. רגילים לומר "ילדים זה שמחה", כלומר, ילדים הם שמחה להוריהם. אבל לא פחות מזה "ילדים זה שמחה", מפני שילדים הם פצצת שמחה. השמחה היא טבעית להם. גם חז"ל הכירו בכך ולכן אסור לאבל ב"שבעה" "להניח תינוק בתוך חיקו {= להחזיק אותו] מפני שמביאו לידי שחוק" (מו"ק דף כו ב). שמחתו הטבעית של התינוק מדבקת. השמחה הטבעית של הילדים היא מתנה אלוקית. הקב"ה חנן אותם בשמחה טבעית מפני שהשמחה היא צורך חיוני. מבוגרים משקיעים ומתאמצים להשיג שמחה, כפי שהם נוהגים ביחס למזון. אבל ילדים קטנים תלויים באחרים ואינם יכולים למלא לבדם את צרכיהם, לא הגשמיים ולא הפסיכולוגיים. לכן, העניק להם ה' את צרכיהם הפסיכולוגיים החיוניים בשפע, ובכלל זה גם את השמחה, שהיא להם תכונה טבעית. מהו המבנה הנפשי שמבסס את השמחה הטבעית של הילדים? א. לילדים אין דרישות גדולות. גם כמה גרעיני משמש, מקל קטן וקצת חול, עשויים לספק את רצונם. ב. לילדים קטנים יש דמיון מאוד מפותח, לכן הם מדלגים על פני מגבלות זמן ומקום. לפני רגע הוא היה נסיך, ועתה חייל, ובעוד רגע הוא יהיה עולה רגל בפתח בית המקדש. ג. ילדים חיים את הרגע. טרדות המחר אינן נוגעות לו. מה שמשבית את מנוחת המבוגרים איננו מצוי בתודעה שלו. ד. לילדים יש גמישות נפשית מופלאה. במיוחד בולטת אצלם התכונה של "נוח לרצות". הם לא נתקעים במצב רוח רע אלא מסוגלים להתאושש ממנו במהירות ולחזור לשגרת החיים מתוך הארת פנים. ה. ובעיקר, הילדים הם מלאי תמימות ורואים את העולם כמישור. לכן, השמחה ממלאת את לבם. אבל, שמחתם הטבעית של הילדים עלולה להתפוגג ולהתנדף כשיגדלו ותתווסף להם דעת. הם יפגשו את החיים על כל סיבוכיהם ויתחילו לדאוג את דאגת המחר. ועל כך נאמר: "יוסיף דעת - יוסיף מכאוב". לכן, למרות ששמחת הילדים היא טבעית, חייבים ההורים לחנך את ילדיהם לשמחה, על מנת שהשמחה תמשיך ללוות אותם בהמשך חייהם. (המשך בשבוע הבא). לתגובות: aviner@neto.net.il . לב אבות - קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים, פסיכולוגים ויועצים. טל': 02-9973232. אתר "לב אבות" - evavot.org.ill באתר - מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך, רבנים ופסיכולוגים.

הדפס